מערות קברים ורוגבי
איך קשורים מערות וקברים, זה בטח ברור לכולם אבל איך שני אלו קשורים לרוגבי? כיצד משחק הכדור האלים משהו בו גברים חסונים מתגוששים כדי להשיג שליטה בכדור אליפטי ובשטח מצא את לתוך פוסט של צפון הפיליפינים נגיע בהמשך אבל כמו תמיד, נתחיל בהתחלה.
בראשית ברא אלוהים את השמים את הארץ, טוב, טיפה אחרי...
סיימנו לאכול ויצאנו מוקדם. הסיבה לבהלה היא שהמרחק בין הנקודה הרחוקה ביותר, סגאדה, לבנאווי הוא שעתיים נסיעה וכיוון שהדרך עוברת בהרים בין 1200 ל 1800 מטר ייתכן שבחזרה יהיו ערפילים על הכביש. השילוב בין חשכה, ערפל ורכב ישן עם פנסים לא יעילים, הפחיד את ג׳אפאן ולכן רצה לצאת מוקדם לחזור לפני החשיכה. מעבר לכך, היום יום שישי ולא מעט טיולים יומיים יוצאים ממנילה לכיוון צפון. אם נצא מוקדם נקדים את גל התיירים (הפיליפינים) ונזכה לאתרים פחות הומים.
עצירה ראשונה, תצפית על טראסות האורז של בנאווי. באופן מפתיע אלו הן הטראסות אשר מופיעות על שטר ה 20 פסו והן מרהיבות לא פחות מאשר אחיותיהן בבטאד.
ב 2014 אם אני לא טועה חברת המשקאות רד בול שילמה הון לבעלי הטראסות כדי לצלם סרטון מטופש (לדעתי) בו איזה אמריקקי גולש על המים שבטראסות בעזרת גלשן כלשהו וחבל שכנראה מונע עי איזושהי כננת.
אין גבול לטמטום והשעמום של האדם הלבן....
ויסלחו לי יצרני המשקה המטופש או שלא, בעיה שלהם...
הצטלמנו בתצפית נשמנו את האוויר של חנויות המזכרות והמשכנו הלאה. אנחנו לא סוחבים שום דבר מיותר, פשוט כלום. כך אנחנו ממשיכים לטייל קל ונוח.
נסיעה מפותלת בין הרים ועמקים שנמשכה כחצי שעה הביאה אותנו לנקודת תצפית נוספת, מרהיבה לא פחות.
בנקודת התצפית הזו יש מתקן שירותים, למה זה חשוב לציין את זה כי האחראי על נקיון השירותים חש תחושת שליחות ומגיע בכל יום לעבודה לבוש בבגד שבטי מסורתי חנית ומגן ומקדיש את יומו לצילום עם התיירים שמגיעים לנקודת התצפית, ובהתנדבות! כמובן שרצוי להשאיר טיפ קטן אבל גם בלי, הוא יצטלם איתכם עם חיוך.
חזרנו לרכב והמשכנו בנסיעה המתפתלת בין גאיות ורכסים עד שהגענו לבונטוק, עיר המחוז, בה שוכנת אחת משתי האוניברסיטאות של המחוז. כאן ביקרנו במוזיאון שתיעד החיים בין טראסות האורז בתחילת המאה ה 20. אוצרי המוזיאון קיבלו בתרומה את כל הצילומים ממיסיונרים בלגים ששהו כאן בין השנים 1880 ל 1945 והתיעוד מופלא. מצילומי השבטים בבגדים המסורתיים, דרך הממצאים עצמם, מחרוזות שרשראות, סלים וכלי אוכל ועד צילומי טקס לוויה כפי שהיה נהוג בעבר לפני שהנוצרים ״חינכו״ את המקומיים לתרבות. שוב ההתנשאות של האדם הלבן, פשוט נורא. את הטקס עצמו אתאר בפרוט כשאגיע לחלק שעוסק במערות הקבורה. בינתיים אומר שהמעבר במוזיאון הקטן הוא לא פחות מחובה תרבותית והעשיר אותנו מאוד בכל הקשור להבנה של מי אלו האנשים שב 2500 השנים האחרונות מגדלים אורז בטראסות תוך התמודדות אין סופית עם איתני הטבע והקשיים האובייקטיביים בחיים במחוז הררי ומרוחק כל כך. היה מרתק!
מחוץ למוזיאון יש העתק של כפר בנוי בדיוק מהחומרים המסורתיים. באופן מפתיע, בחרו פה להעתיק כפר מאיזור סגדה ולא מאיזור בנאווי וההבדל הוא שבאזור סגאדה כל הכפר איכסן את האורז יחד במחסנים בעוד שבאזור בנאווי, לכל משפחה היה את האורז שלה שמור בעליית הגג של הבית שלה.
מבונטוק המשכנו לכיוון סגאדה, עיר קטנה יותר מבונטוק וגדולה יוצר מבנאויי. שם עצרנו בבית הקברות. יש משהו קריפי ומרתק טקסי הקבורה השונים בכל תרבות. לדעתי זה יכול לומר לא מעט על התרבות ועל האנשים ומעבר לכך על תפיסת המוות והאמונה של אנשי המקום.
כפי שכבר סיפרתי באחד הפוסטים הקודמים, הפיליפינים היו תחת חסותה של ספרד כ 300 שנה עד ששבט ה-לאפו לאפו (על שמם קרוי דג הלאפו לאפו, לוקוס בעברית) שברו את רוחם של הספרדים וגרמו להם לעזוב. עד הדרך כפו הספרדים את תרבותם ״הנאורה״ ויחד איתה את האמונה המונותאיסטית, נוצרית קתולית, על המקומיים. עם כניסתנו לבית הקברות נדרשנו לשלם דמי כניסה, כאן זה נקרא מס קיימות, או שקר כלשהו. בכל אופן נכנסנו ועלינו במעלה השביל עד שהגענו למדרגות. בקצה המדרגות ניצב משהו שנראה כמו מצבה של קבר אבל באופן לא ברור בתחתית המצבה יש חלון, עובדה שגרמה לקצת ספקות לגבי אם אכן זה קבר. מסתבר שזה אכן קבר, קבר של הכומר של העיר שדרש שאחרי מותו יקבר בכניסה לבית קבורות, במקום בו הוא יוכל לצפות בבאים. נראה לי שמישהו הבין את הבקשה של הכומר טיפל׳ה מילולי מידי ועשה לו חלון במצבה, אחד כזה שפונה ממש לשביל הגישה.
עלינו למעלה, ו... נו טוב, בית קברות.... רגיל, רק כזה של נוצרים. היו שם קברים מתחילת המאה ה 20 וחלקם היו חדשים, כמו זה של השוטר או איש כוחות הביטחון שנהרג בעימותים עם דאע״ש במינדנאו ב 2015. המצבה שלו היתה גדולה ומפוארת באופן לא פרופורציונאלי לשאר המצבות. נו טוב, בית קברות... למה באנו לפה?
המשכנו אל תוך בית הקברות שם נפתח שביל שהוביל לירידה לגיא בין שני ההרים, שנראה שנפרדו בשבירה, ממש צוקים מקבילים. ירדנו למטה ואז נגלה לנו בית קברות אחר, כזה שהיה נהוג כאן לפני בואה של הנצרות לפיליפינים ויש כאלו שעדיין, עד היום ממשיכים במסורת המקומית שנהוגה כאן 2500 שנים, קברים תלויים.
הקברים התלויים הם בעצם ארונות קבורה ובהם, גופות אדם שמוצמדות לצלע ההר, על המצוק, ומונחות שם למנוחה אחרונה. כאשר נגמר המקום על המצוק, מכניסים את הארונות לתוך מערות והודות לאוסף האינסופי של המערות הקרסטיות כאן, יש אין סוף מקום לארונות. האמונה המקומית סוברת שבמערות שוכנות רוחות, וככל שהמערה ארוכה יותר עמוקה יותר וסבוכה יותר הרוחות ששוכנות בה הן עתיקות יותר ולכן, זה המקום להניח את יקיריהם, לפחות את ארונם, למנוחה אחרונה.
טוב, אז הנה הקברים התלויים והנה מערות הקבורה אבל איך זה קשור לרוגבי... זה החלק המעניין באמונה המקומית.
טוב, אז החלק המעניין, איך אתחיל את זה, נראה לי בדוגמה. אז נניח שמשהו מהכפר מת בשיבה טובה, כל זקני השבט מזומנים אל ביתו של הנפטר. את הנפטר קושרים במגבות וחבלים לכיסא, כך שיראה כאילו הוא חי ויושב. זקני השבט מתיישבים במעגל יחד עם הנפטר ופשוט מדברים איתו כאילו הוא חי, אל השיחה רשאים להצטרף גם בני המשפחה וכמובן שאר בני השבט. כאשר השיחה הסתיימה, מקפלים את הנפטר לתנוחת עובר וקושרים אותו כך בעזרת מגבת או בד, עוטפים את הנפטר הקשור בתנוחת העובר בבד גדול כך שיהיה אפשר לשאת אותו כל הגב כמו שק. ואז המשחק מתחיל.... כן המשחק, כל מי שרוצה סגולה למזל וחיים ארוכים רשאי להשתתף במשחק ובדרך כלל רוב הכפר לוקח חלק הטקס הזה. את הדרך שבין בית הנפטר לבין הצוק בו הוא אמור להתלות הנפטר ומשמש ככדור רגבי וכל הכפר הם השחקנים. הכדור יעבור מיד ליד ואנשי הכפר יעשו הכל כדי לחטוף את הכדור אחד מהשני כדי לקחת חלק בסגולה הזו. אציין, שנאמר בפירוש עי המדריך המקומי שאף הוא השתתף בשני טקסים כאלו ב 2008 וב 2015, שאין כאן רחמים וחוטפים את כדור רגבי אחד מהשני ויהיי מה. עוד אציין שהסגולה למזל ואריכות ימים מוכפלת שבעתיים אם הפרשות מהגופה נדבקות בגופו או בבגדיו של הסוחב.
רגבי גופה!
את הגופה שעדיין מקופלת בתנוחת עובר מכניסים לארון קטן ותולים על הצוק, יחד איתו גם תולים את הכיסא בו הוא ישב בטקס שיחה האחרונה עם זקני השבט.
חלק מהמקומיים עדיין מאמינים שזו הדרך להקבר ולמרות שהדת השלטת כאן היא הנצרות, עדיין יש כאלו שמעדיפים את הטקס המסורתי הישן והטוב (לא בטוח לגבי האחרון). עשינו את דרכינו אל שני צוקים כאלה שעליהם תולים ארונות ויש כאלה כל כך גבוהים שיורדים בסנפלינג מלמעלה כדי לתלות את בגופה. במערות הקבורה ראינו עשרות ארונות, ולא מעט שלדים מפוזרים על רצפת המערה. הסיבה לכך היא שחלק מהארונות עשויים מעץ יקר ועליו גילופים מעשה יד אומן, ישנם כאלה שפשוט עתיקים מאוד ולא חסר נשמות טובות שבשביל חופן פסו יזרקו את התוכן וימכרו את הארון לחנות ענתיקות בוטיק. הילדים הזדעזעו ולא יכלו לסבול להיות שם עוד.
חזרנו לרכב והמשכנו בנסיעה קצרה למערה נוספת, חשבנו שוב קברים וגולגולת אבל המדריך המקומי ביקש שנשאיר הכל ברכב ונבוא, וכך עשינו. סנדלים על הרגלים פלאפון בכיס ארנק בכיס אחר ולי היו גם זוג מקלות הליכה בגלל שהקרסול שלי עוד לא חזר למיטבו ועד שזה יקרה אני משתדל להוריד ממנו משקל.
התחלנו את הירידה למערה ומייד בהתחלה המדריך המקומי החל להדליק מנורה שפועלת על נפט. האור גדול והריח זוועה אבל זה מאיר פגז. אני כמובן, לא שכחתי פנס ראש אותו נתתי לאורון במאסף והחלנו את דרכנו מטה במערה. החלק הראשון עבר קל ומהר ועשה רושם של טיול תיירים, סלול עם מדרגות ומעקה. עד שהגענו לחלק השני בו כבר העלטה שלטה ומעלינו צייצו מאות ואלפי עטלפים בצווחות מחרישות הדרך כבר לא ממש סוללה רק אבנים חלקלקות מכוסות גואנו, צואת עטלפים, שיורדות למטה, לחושך.
ירדנו לאיטנו במורד החלקלק והגענו לנקודה בה זה היה נראה בלתי אפשרי, הגענו למעין שפת מצוק ומיטל ישר אמרה, זה בלתי אפשרי, תגיד למדריך שזה מספיק בוא נעלה חזרה. מאוד לא אופייני למיטל ולכן החלטתי לדרבן אותה להמשיך. הירידה במצוק היתה חלקה איטית ומסוכנת! המדריך נצמד לאלון וכך הם ירדו יחד בזמן שאני אורון ומיטל עוזרים אחד לשני בירידה.
בסופו של דבר הגענו למטה, שם הסתבר לנו שכרגע עברנו את החלק השני במערה והחלק השלישי יורד אף עמוק יותר אבל הסלע ממנו בנוי החלק השלישי אינו חלק. חלצנו נעליים הנחתי את מקלות ההליכה העברנו את כל הטלפונים לשמירה של המדריך והטלפון שלי נבחר קורבן לשבת בכיסו לש המדריך שיצלם אותנו וידאג לשלומו ויובשו של הטלפון שלי. נשמע טוב, נכון?
אחרי שחלצנו את הנעליים ועברנו מגזרת הסלעים המחליקים לזו של הלא מחליקים זה הפך לכיף מפני שבנקודה הזו פגשנו נהר תת קרקעי שעובר ונובע בתוך המערה ונשפך מדרגות מדרגות אל עומק המערה, ואנחנו מתחילים את המסלול עם הנביעה ונשפכים עם הנהר מדרגה אחר מדרגה. הלחות האינסופית שבמערה התחלפה במים צוננים הסלעים החלקלקים מכוסי הגוואנו הפכו למדרגות עגולות שניתן לעמוד עליהן ללא חשש ובכלל, פתאום, איזה 70 מטר מתחת לפני הקרקע נהייה שמח. ירדנו עד קצה המערה למקום בו כבר לא היה ניתן להמשיך ולהישפך עם הנהר שם נחנו קצת במים הצוננים ועלינו חזרה בדרך שבאנו. העליה קלה יותר מהירידה וגם לקחה פחות ממחצית הזמן.
יצאנו החוצה אלון החליף בגדים ליבשים והמשכנו למערה האחרונה, שם מצאנו מאות ארונות קבורה בפתח המערה וכשיורדים טיפה למטה מגלים אלפים נוספים, הוכחה לכך שזו היתה הנורמה המקומית שנים רבות לפני שהספרדים הגיחו כאן כדי לשדוד זהב. אגב, הפיליפינים הוא מהמקומות הבודדים בעולם בו מרבצי הזהב הם מעל פני הקרקע ולא מתחת (לפחות עד שהספרדים נחתו כאן).
תם ולא נשלם.
חשבנו לאכול בסגאדה אבל הזמן לא איפשר לנו, אז הזדרזנו חזרה לבנאווי לפני שהחשיכה והערפילים יפלו על הכביש מה שיהפוך את הנסיעה המפותלת למסוכנת ואיטית.
הגענו אחרי כשעתיים לבנאווי, למסעדת לאס ווגאס המוכרת שם סעדנו ובסוף גם קיבלנו טעימה מהשירים של אבא של ג׳אפאן, כפי שהיה מנעים את זמנן של הקבוצות מישראל אותן אירח לפני שנים במסעדה. היה נחמד ובעיקר טעים.
פרשנו מותשים למקלחת ולשינה. מחר יום אחרון בצפון, מסלול הליכה על טראסות האורז למעיינות חמים. כפי שהמדריכים בתאילנד נהגו לומר, ״מחר, חמי יואב״.
תהנו
השבמחק💖💖