יומן מסע משפחת חן - פיליפינים

עזבנו את פורטו בשמחה. העיר המונה כ 250 אלף תושבים עמוסה ולא ממש נעימה. בנוסף אין ממש מה לראות פה אז הטיולים שיוצאים מכאן הם בזבוז זמן לטעמי. על זה נאמר לא תנסה לא תדע. עכשיו שאנחנו יודעים סביר בפעם הבאה נשתמש בפורטו כשדה תעופה בדרך לפורט בארטון כי זו הפנינה האמיתית של פלאוואן לפחות לפי ההתרשמות והניסיון שלנו. עלינו על וואן שהתחיל מייד בנסיעה פרועה. האיסוף בין המלונות ארך כמעט שעה שבסופו הוואן היה מלא, או לפחות כך חשבנו.... הנסיעה הפרועה המשיכה בכביש הדו נתיבי הצר והמתפתל צפונה. הוואן המסכן נאנק תחת הדרישות של הנהג הפיליפיני והוולשית שישבה לפנינו לא הסתירה את דאגתה לשלומנו. הנהג שכנראה רצה לעשות עוד כמה פסו על הדרך העלה והוריד נוסעים מקומיים ובדיוק כשחשבנו שהוואן מלא, הוא נסה להכניס עוד 6 נוסעים מקומיים בטענה שנכנסים בוואן 14 אנשים בלי בעיה. הפיליפינים אומנם אנשים צרי מידות אבל אפילו ה 6 סרבו לעלות מפאת הישיבה בדוחק שלא ממש אפשרית אפילו לפיליפיני צר מידות. התפתלנו עם בכביש עד שהגענו לפנייה שעליה היה כתוב, ברוכים הבאים לפורט ברטון והכביש הפך שביל עפר מלא בורות. חשבנו שמילא עברו 3

פרוש המילה סבאנג זה הנקודה שבה נפגשים המים המתוקים עם המים המלוחים. וזו בדיוק הנקודה בה נושקים הנהרות לים. לנו אין מילה עבור נקודת ההשקה אלא לאיזור כולו בו משקעי הנהר מגיעים לחוף ויוצרים את הדלתא. אבל עוד לפני שהגיע לסבאנג, נתחיל בארוחת בוקר, הוואן מאחר, הוואן מגיע ממנו מגיחה לא אחרת מלן, המדריכה האלמותית שבחרה לפגוש אותנו שוב לטיול נוסף, בשאיפה שהפעם זה יסתיים טוב יותר בעזרת בודהה. יצאנו לדרך כשהפעם אורך הנסיעה הצפוי כ שעתיים וחצי בכביש מפותל. בדרך עברנו ליד כפר ווייטנאמי, שהיום מתגוררות שם 5 משפחות. במקור הכפר אוכלס עי פליטי מלחמת וויאטנם בשנות השבעים ומנה כמה אלפי משפחות, עם השנים, המשפחות היגרו מכאן בעיקר לארהב באופן אירוני והמכה האחרונה נחתה על הכפר לפני מספר שנים כשרצו להקים את שדה התעופה של פורטו ביקשו מ 500 המשפחות הנותרות לחזור למולדתם וביקשו להקים את השדה על אדמות הכפר. הרוב המכריע עזב, 5 משפחות החליטו להשאר והקימו כפר במיקום חדש בפאתי פורטו. המשכנו בנסיעה מהירה בכביש המפותל עד שהגענו לרציף הסירות, מכאן ניקח באנקה ממונעת עד לסבאנג שם נעלה על סירת משוטים שם משיט ישיט

נתחיל בזה שאם מישהו מחפש חוות דעת על הטיול אז לא אוכל לתת אחת כי לא סיימנו את הטיול אבל זה כבר ספויילר אז נתחיל בהתחלה. ארוחת בוקר ב 6:30 כי הוואן שלנו מגיע ב 7:00 איתו נעשה את הדרך למפרץ הונדה שם נעלה לסירה שתיקח אותנו לסיור בין האיים במפרץ. בחוץ נראה מזג אוויר טוב מושלם לטיול ואנחנו כבר על קוצים לראות ים אז הנה זה בא. עלינו על הוואן שהופיע בכניסה למלון, בזמן לשם שינוי. ויצאנו לכיוון מפרץ הונדה שאת שמו קיבל דווקא מהספרדים ולא כפי שמתבקש מהשם, מהיפנים. הונדו בספרדית זה כנראה עמוק למרות שאינני שולט בשפה אז אלי לא יכול לבקר אתכם השטויות שהמדריכה לן פלטה באותו יום. הגענו כמעט למפרץ עד הוואן עצר פתח את הדלתות והמדריכה הודיעה חגיגית שאת ציוד השנורקלינג נצטרך להשכיר כאן. להשכיר? מה זה לא כלול בטיול? יש לפיליפינים האלה כל כך הרבה מה ללמוד מהתאילנדים, כל כך הרבה.... השכרנו וחתמנו שכל נזק שיגרם לציוד ו/או אובדן יחוייב ישירות מהפיקדון שהשארנו. יופי, מוכנים לזוז, לקחנו 3 מסיכות ושנורקלים יאללה לסירה. הבאנקה שלנו חיכתה ברציף ומיד שהגענו לרציף קפצו עלינו מוכרי המזכרות. נודניקים מוכרי פנינים.

נשימה אחרונה מבנאווי היום הזה התחיל בלילה,18:00 אנחנו על   האוטובוס של קודה דרומה לכיוון מנילה. ג׳אפאן, שכנראה דאג לשלומנו, ביקש שנסגור טיסה ב 9:30 ולא ב 6:30 כפי שרציתי כיוון שכפי שהוא יודע האוטובוס יגיע למנילה בין השעה 3 ל 4 בבוקר ומשם מונית לשדה תיקח בין שעה לשעתיים כך שאנחנו ממש גבוליים מבחינת הזמן. כדי להיות שקטים סגרנו את הטיסה של 9:30 ריק אסיה שנוחתת שעה אחר כך בשדה התעופה של פורטו. יצאנו לדרך, ניצלתי את הזמן באוטובוס לתעד קצת את מה שעברנו בבלוג ולהבין מה אנחנו נעשה כשנגיע לפורטו כיוון שאפילו מלון לא סגרנו מראש, יש לנו רק כוונות אפילו תיכנון חסר... בפועל, האוטובוס הגיע למנילה ב 1:30. איך שירדנו מהאוטובוס קצת המומים כי לא היינו בטוחים שזו אכן התחנה האחרונה בגלל השעה, קפצו עלינו נהגי מוניות חמדנים שרצו להסיע אותנו לכל מיני מקומות. עמדנו בצד הפעלנו את גוגל כדי לדעת היכן אנחנו, ובכן אנחנו בקצה בעיר מנילה בהחלט נראה סביר שזו התחנה האחרונה. כל נהגי המוניות לא הסכימו לקחת אותנו לשדה על בסיס מונה רק פיקס פרייס, לא התייאשנו עד שמצאנו אחד שמוכן להיות ישר. עלינו על ה

כן, זה היום האחרון שלנו בצפון, שביל החומוס של הפיליפינים מכתיב 3 ימים בצפון ואנחנו ביום הרביעי, כרגיל, מטיילים לאט ומנסים למצות את המקומות שהם אנחנו נהנים. הכרטיסים לאוטובוס חזרה למנילה כבר אצלי בכיס ובשעה 6 הערב יגיע האוטובוס של חברת קודה לטרמינל בבנאווי ויאסוף אותנו חזרה לציביליזציה הארורה. הולך להיות מאתגר! בוקר טוב בגסטהאוס של ג׳אפאן, ארוחת בוקר טובה ויאללה יוצאים לדרך. שעה נסיעה ואנחנו בתחילת מרכז המבקרים של העיירה הונגדואן, משלמים את מס הקיימות של העיירה ואוספים מדריך מקומי נחמד עם שם שדומה לניסים או ניסן או ווריאציה כלשהי על נ, ס, ואותיות נוספות. עוד נסיעה קצרה לנקודת התצפית על הטראסות וכאן גם נקודת ההתחלה של המסלול לכיוון המעיינות החמים. תיק קטן על הגב, ויאללה, לדרך. לא שוכחים להפעיל בשעון הייק כדי למדוד את המסלול, חייב כי בלי תיעוד לא ממש עשינו אותו. ומתחילים ללכת... המסלול נפלא, לא פחות! אולי הדרך היפה ביותר שעשינו בשבוע האחרון טראסות האורז שעוטפות אותנו שטוחות יחסית וכיוון שההרים שמסביב מורמים בשיפוע מתון יחסית ההרגשה היא של נוף שעוטף מכל הכיוונים, וזה נפלא. ההליכה

איך קשורים מערות וקברים, זה בטח ברור לכולם אבל איך שני אלו קשורים לרוגבי? כיצד משחק הכדור האלים משהו בו גברים חסונים מתגוששים כדי להשיג שליטה בכדור אליפטי ובשטח מצא את לתוך פוסט של צפון הפיליפינים נגיע בהמשך אבל כמו תמיד, נתחיל בהתחלה. בראשית ברא אלוהים את השמים את הארץ, טוב, טיפה אחרי...   בוקר טוב, 6 בבוקר, שוב שינה קצרה ויום ארוך מצפה לנו. בזמן שאנחנו מסירים את קורי שינה, שוטפים פנים מצחצחים שיניים כבר הריח של ארוחת הבוקר עושה את דרכו אל החדר ומשם אל הנחיריים. ארוחת בוקר פיליפינית מורכבת קערית אורז, עוף או חזיר צלוי במחבת ביצת עין בייקון, האם (נקניק חזיר) או נקניקיות. ליד תמיד יהיה סלט פירות או סתם בננה. אגב, לצמחוניים שבינינו ולכאלה שמתחילים עם בשר אחרי השעה 2 יש דייסת שיבולת שועל עם בננה, חצי מנה מהדבר הזה והיכולת לזוז ללכת או לדבר יורדת ב 50% לפחות. מעבר לזה אפשר לקבל ארוחות בוקר קונטיננטלית רגילות אבל בפיליפינים, תדבר טגאלו. סיימנו לאכול ויצאנו מוקדם. הסיבה לבהלה היא שהמרחק בין הנקודה הרחוקה ביותר, סגאדה, לבנאווי הוא שעתיים נסיעה וכיוון שהדרך עוברת בהרים בין 1200 ל

וואו היה לילה לילה... החרקים שאירחו לנו לחברה המיטה הקשה המזרן בעובי בריסטול השמיכה המעקצצת באופן לא ברור וכמובן התרנגול שבעזרת בודהה יאכל בצ׳קן אבודו של הערב, שהתסיס את התרנגולים של כל הכפר, ולמרות כל זאת ישנו, ממש ישנו כמובן בין קריאת תרנגול לגירוש של ג'וק כלשהו שזחל עלינו, ממש ישנו. קמנו מוקדם ירדנו לצחצח שיניים ולרחוץ פנים בכיור המשותף בקומת הקרקע (בחצר) של הגסטהאוס והמקומיים לא הפסיקו לצחוק עלינו המרה פוטאיי, הזרים שמנקים את השיניים במברשת קטנה. לא פלא שגם לצעירים שביניהם, ובמיוחד אלו שלועסים את האגוז המומה האדום חסרות פה ושם שיניים ואלו שנשארו סובלות מעששת או לחילופין אדומות ממשקע המומה. קיצור, לא היה מזיק להם לאמץ את ההרגל המטופש של הפוטיי. אחרי הטקס התפננו לאכול ארוחת בוקר שהזמנו ערב מראש והיה מפתיע לטובה. אבנר המדריך החדש שלנו הופיע במפגיע ושאל מתי נמצה את הטקסים שלנו כדי להתחיל בצעידה. התכנון שלו היה לצאת ב 8 כדי שרוב הצעידה תהיה בשעות הבוקר והצהריים ולא ניכנס לאחר הצהריים שם הסיכוי לגשם גדול ואז ההליכה הופכת מסתם קשה, לקשה ומסוכנת בגלל הסיכוי להחליק על קורות הבטון ש

נסיעת הלילה באוטובוס של חברת אוהיאמי התגלה כחלום בלהות רק בלי החלום כי לא נרדמתי. אוטובוס צפוף גם ככה ועוד הוסיפו נוסעים ברגע האחרון בכסאות מתקפלים במעברים, הכי לא כיף. באוטובוס היתה קבוצה גדולה של אמריקקים או אם לדייק אמריקקיות שלא סתמו את הפה ממש כמו לוח תרנגולות שפעיל גם בלילה. בנוסף מראה שכל אחד מאיתנו יצא עם עקיצות מוזרות בגפיים ככה שנראה שגם בגזרת ההיגיינה וריסוס נגד חרקים, אוהיאמי כשלו. למטיילים, תרמילאים שנוסעים צפונה לבנאווי, חברת האוטובוסים הזו לא מומלצת בעליל. ישנה חברה אחרת יקרה יותר שכנראה נותנת שרות טוב יותר, CODA, אני חושב שמה נראה לי שנזמין מהם את הנסיעה חזור בהמצלת ג׳אפאן, גם לג׳וקר הזה נחזור מאוחר יותר.  אז נתחיל מההתחלה, לפני מספר שבועות שהתחלנו לתכנן מה אנחנו רוצים לעשות בפיליפינים, עול לפני שידענו שיש מקום שקוראים לו מינדנאו ושם דאע״ש השתלטו על מספר ערים ומשליטים טרור איסלמי. לפני שידענו את כל היופי יופי הזה, כבר אז ידעתי שאת טראסות האורז שבבטאד (שהוכרזו כאתר מורשת עולמי ע״י אונסקו), אותן ארצה לראות. חיפשתי שוב ושוב באינטרנט על מסלולים מומלצים, טראקים קצ