פורטו פרינססה - טיול דילוג איים

נתחיל בזה שאם מישהו מחפש חוות דעת על הטיול אז לא אוכל לתת אחת כי לא סיימנו את הטיול אבל זה כבר ספויילר אז נתחיל בהתחלה.

ארוחת בוקר ב 6:30 כי הוואן שלנו מגיע ב 7:00 איתו נעשה את הדרך למפרץ הונדה שם נעלה לסירה שתיקח אותנו לסיור בין האיים במפרץ. בחוץ נראה מזג אוויר טוב מושלם לטיול ואנחנו כבר על קוצים לראות ים אז הנה זה בא.

עלינו על הוואן שהופיע בכניסה למלון, בזמן לשם שינוי. ויצאנו לכיוון מפרץ הונדה שאת שמו קיבל דווקא מהספרדים ולא כפי שמתבקש מהשם, מהיפנים. הונדו בספרדית זה כנראה עמוק למרות שאינני שולט בשפה אז אלי לא יכול לבקר אתכם השטויות שהמדריכה לן פלטה באותו יום. הגענו כמעט למפרץ עד הוואן עצר פתח את הדלתות והמדריכה הודיעה חגיגית שאת ציוד השנורקלינג נצטרך להשכיר כאן. להשכיר? מה זה לא כלול בטיול? יש לפיליפינים האלה כל כך הרבה מה ללמוד מהתאילנדים, כל כך הרבה.... השכרנו וחתמנו שכל נזק שיגרם לציוד ו/או אובדן יחוייב ישירות מהפיקדון שהשארנו. יופי, מוכנים לזוז, לקחנו 3 מסיכות ושנורקלים יאללה לסירה. הבאנקה שלנו חיכתה ברציף ומיד שהגענו לרציף קפצו עלינו מוכרי המזכרות. נודניקים מוכרי פנינים... אחרי שאמרנו את צימוד המילים ״לא תודה״ 700 פעם, עברנו להתעלמות, זה עבד טוב יותר.

עלינו על הבאנקה והפלגנו לנקודה הראשונה חוות גידול דגים, במקרה הזה דגי לוקוס שעושה חלטורה באירוח תיירים על האי הצף והטסתם באוויר בעזרת מתקן מתנפח הצף על המים.

התחלנו בהאכלת הדגים, מסתבר שהפיליפנים דגים את הלוקוסים, דגי ה-לאפו לאפו, בגודל של 5-10 ס״מ מכניסים אותם לבריכות הצפות בחווה, שהדפנות של הבריכות הצפות היא פשוט רשת מתוחה על מסגרת עשוייה במבוק. בבריכה הזו יבלו הלוקוסים 3-5 שנים עד שיהיה גדולים מספיק רביה ואחרי מספר מחזורי רביה ישלחו למסעדות עפ הזמנה.

עוד במקום היה סוג של סרטן שמעולם לא ראיתי, הוא נראה כמו סטינג ריי אבל זו רק פסאדה כיוון שמתחת לשריון שנראה כמו חתול ים, יש סרטן בעל אינסוף רגליים ומחושים.

הסרטנים האלו נמצאים פה אך ורק לריבוי והשבה לטבע של הצאצאים. כיוון שהסרטן הזה בסכנת הכחדה, כאן מגדלים אותם ומשחררים את הצאצאים. לפי הדייג המקומי, רק 30-40 אחוז ישרדו לגיל רביה. 

הילדים לא שרדו את ההסברים ואת האכלת הדגים, הם לא באו לפינת ליטוף, הם באו לעוף... ועד שהמתקן המתנפח התפנה הם היו עסוקים בלקפוץ ממקפצה בגובה של כ 3 מטרים למים. הסלטות לא ממש הצליחו אז הם המשיכו לקפוץ על הרגליים.

ואז הגיעה המנה העיקרית, התעופה על המתקן המתנפח.

כל המתקן הזה בנוי ממגדל בגובה של 6 מטרים בערך אולי טיפה יותר שלמרגלותיו נקניק עשוי גומי מלא אוויר. כאשר מישהו יושב בקצה של הנקניק הזה מישהו עולה לקצה המגדל וקופץ על הקצה השני של הנקניק, זה שיושב, עף....

אלון עלה ראשון ועשה את דרכו לקצה הנקניק והתיישב. כוונונים אחרונים ואחד המקומיים קופץ מראש המגדל בום.... אלון באוויר משהו כמו 6 מטר צורח וספלאש למים. אורון אחריו רק שאורון כבד יותר אז הוא עלה רק כ 4 מטרים. לא מספיק אקסטרים אז בסיבוב הבא הוא ביקש 2 קופצים כדי ליצור שחיפה חזקה יותר. וכך היה, אורון עף לגובה שהיה נראה כמו 10 מטרים באוויר וספלאש אל המים. אחרי 3 קפיצות לכל אחד בהן אפילו אורון הקפיץ את אלון, הם מיצו, בעצם הם לא ממש מיצו פשוט שאר הקבוצה מיצתה את ההמתנה וביקשו שנסיים. הילדים עמוסי אדרנלין מאושרים שוחים חזרה לחווה הצפה אורון מוביל כאשר הוא כבר הוריד את הווסט ציפה ואלון שזרק את הווסט הקסדה ואפילו את החולצה שחה אחריו. בחצי הדרך, כ 10 מטרים מהאי הצף, אלון צעק משהו נשך אותי (באנגלית) מייד נזעקו אליו המקומיים שהחלו גוררים אותו לכיווננו. שאלתי אותו אם הוא רואה דם? חשבתי שבוא ננשך עי דג, גדול קטן לא יודע אצל אלון קשה לדעת כי לפעמים הוא מנפח כאב לסבל. בכל אופן התשובה היתה לא, חשבתי, לא רציני...

כאשר הוא עלה לאי הצף הוא החל צורח וה-״נשיכה״ על ידו הפכה לאדומה וחמה, הערכה הראשונית של המקומיים היתה פלנקטון, צריבה שטחית, אבל מרגל לרגע זה התנפח ונראה היה שאלון סובל נורא. המקומיים החליפו את הערכה לצריבת מדוזה אבל במדוזה רואים פסים כמו שוט כאן זה כתם אחת גדול. הייתכן שזו מדוזה כל כך גדולה זרוע שלה כיסתה את כל היד של אלון? מייד הגיע מקומי והחל שופך חומץ על היד, אלון הצרח שהמגע עם החומץ גורם לו לכאב מוגבר. ואז החלו להופיע שלפוחיות... זה כבר הדליק נורה אדומה גם אצל המקומיים ואצל המדריכה שהעריכה שאלון פשוט אלרגי לארס המדוזה והוא מפתי תסמינים חריגים. ארזתי אותו לתוך הסירה הורתי לנהג הסירה שיקח אותנו לחוף מייד ושאנחנו צריכים להגיע לקליניקה מייד. לן המדריכה היתה ממש בסדר והתלוותה אלינו לחוף שם קפצו עלינו המקומיים שלפני שעה ניסו למכור לנו פנינים, עכשיו נרתמו לעזרה. אחת הנשים המבוגרות שלפה שמן קוקוס שפכה לאלון על היד וזה הרגיע, אחר הציע לתת לאלון משקה ממותק כדי שלא יאבד את ההכרה מהכאב. לבסוף הוואן שלן אירגנה  הגיע ולקח אותנו לבית החולים. בבית חולים חיכתה לנו נציגה של חברת הטיולים שליוותה אותנו בזמן שהוואן בחוץ נשאר לשירותינו. אלון קיבל טיפול שכלל זריקה של אנטיהיסטמינים להורדת הבצקת והתופעות האלרגיות.

אחרי השגחה קצרה שוחררנו למלון.

למי שעוקב אחרי הטיולים שלנו בבלוגים השונים יודע שאלון כבר שועל וותיק בעל נסיון גדול בבתי חולים סביב העולם - בקרוב הספר :-)

הגענו למלון עשינו הערכת מצב, טיפול ליד והחלטנו לצפר את אלון בארוחה במסעדה שהוא חופר לנו עליה ממנילה ולא הסכמנו עד עכשיו להיכנס אליה, ג׳וליביי. ג׳וליביי היא שילוב של מקדונלדס וקיי-אף-סי המקומית מוכרים דלאים של עוף לצד ארוחות ציסבורגר. ישבנו, הזמנו ואז הבנו את גודל האסון, בכל מקום הם דוחפים רוטב פטריות מגעיל כמו של האולמות הזולים שמגישים בורקס עם רוטב פטריות, כן, כזה עם המבורגר... גועל ונפש!

אורון עשה בשכל והזמין מהמסעדה הסמוכה פיצה, לפחות אחד מאיתנו יצא שבע....

סיימנו את היום במלון, גמורים מעייפות מקווים שמצבו שלא אלון ישתפר לקראת מחר שבו אנחנו נצא לטיול בנהר התת קרקעי בסבאנג.

בערב הכאבים לאט לאט נרגעו ונראה שגם התסמינים האלרגיים נעלמים לאט לאט. נשאר כתם אדום גדול מעט נפוח ועליו עשרות נקודות שנראות כמו עשרות עוקצים. עכשיו שכבר אפשר לראות צורה של פצע התחלתי לחפש ברשת צריבות דומות כדי אולי להבין מי נשך אותו?

אז דפדפתי בלא מעט אתרים וגיליתי שאני רק מלחיץ את עצמי לא סתם אומרים שהבורות היא ברכה, כי אם קוראים מגלים שעכשיו עונת המדוזות בפיליפינים, בשנה מתים 40-60 אנשים מעקיצות מדוזות רק בפיליפינים וכנראה שהמדוזה שאלון ניסה ללטף היא לא אחרת  מ- ״פורטוגלית, איש במלחמה״ וזו אחת הרעות....

אם זו באמת זו, המדוזה הזו שולחת זרועות באורך שיכול להגיע ל 30 מטר כל אחת מהן עמוסה בעוקצים שמכילים ארס. פגיעה מקומית כפי שאלון חווה יכולה להיות כואבת מאוד אבל הסתבכות עם זרוע ופגיעה יותר נרחבת יכולה לגרום למוות (כמובן במקרים הקיצוניים). עוד פרט מעניין שמגלים כאשר קוראים קצת ומפיגים את הבורות, זו אחת המדוזות היחידות בעולם ששטיפה בחומץ לא רק שלא מועילה אלא רק מגבירה את הכאב... בדומה למה שלאלון תיאר ברגע ששפכנו עליו את החומץ.

אז אכן בורות היא ברכה.. ורוב התיירים בפיליפינים לא ידעו אפילו שעכשיו עונת המדוזות אבל, היי, בכל יום לומדים משהו חדש.

ישבנו בלובי הפתוח של המלון עוד זמן, לנצל את הרשת האלחוטית במקום, לתכנן את הצעד הבא, להחליט האם אל נידו וקורון או אולי לוותר על קורון? אולי פורט בארטון? בינתיים אוספים נתונים. נחליט כשנצטרך.

עד העונג הבא, בעזרת בודהה...