הנהר התת קרקעי בסבאנג

פרוש המילה סבאנג זה הנקודה שבה נפגשים המים המתוקים עם המים המלוחים. וזו בדיוק הנקודה בה נושקים הנהרות לים. לנו אין מילה עבור נקודת ההשקה אלא לאיזור כולו בו משקעי הנהר מגיעים לחוף ויוצרים את הדלתא. אבל עוד לפני שהגיע לסבאנג, נתחיל בארוחת בוקר, הוואן מאחר, הוואן מגיע ממנו מגיחה לא אחרת מלן, המדריכה האלמותית שבחרה לפגוש אותנו שוב לטיול נוסף, בשאיפה שהפעם זה יסתיים טוב יותר בעזרת בודהה.

יצאנו לדרך כשהפעם אורך הנסיעה הצפוי כ שעתיים וחצי בכביש מפותל. בדרך עברנו ליד כפר ווייטנאמי, שהיום מתגוררות שם 5 משפחות. במקור הכפר אוכלס עי פליטי מלחמת וויאטנם בשנות השבעים ומנה כמה אלפי משפחות, עם השנים, המשפחות היגרו מכאן בעיקר לארהב באופן אירוני והמכה האחרונה נחתה על הכפר לפני מספר שנים כשרצו להקים את שדה התעופה של פורטו ביקשו מ 500 המשפחות הנותרות לחזור למולדתם וביקשו להקים את השדה על אדמות הכפר. הרוב המכריע עזב, 5 משפחות החליטו להשאר והקימו כפר במיקום חדש בפאתי פורטו.

המשכנו בנסיעה מהירה בכביש המפותל עד שהגענו לרציף הסירות, מכאן ניקח באנקה ממונעת עד לסבאנג שם נעלה על סירת משוטים שם משיט ישיט אותנו את תוך הנהר שמתחת להר.

מיד כשירדנו מהוואן התגודדו סביבנו מוכרי השרשראות המוכרים עם הסחורה הרגילה של הפנינים ושיני הכריש שבטעות, בתאונה מצערת הגיעו לשרשרת. באופן מפתיע היו שם גם מוכרי תיקים אטומים למים, חשבנו שיהיה צורך באחד כזה אז הבאנו את שלנו מהבית. התגובה שלי, יש לנו אחד אין צורך תודה... עוררה אכזבה רבתי, כאב כזה בעיני מוכר לא ראיתי מעולם. עוד על החוף עמדו דוכני שייק פירות, כמובן שבמחיר מופקע אבל מה זה משנה, אנחנו פה.. הילדים ומיטל הלכו על המוכר, שייק מנגו ואני לקחתי גויאבאנו, פרי מקומי שדומה לאנונה גדולה.

זחלנו לאיטנו לכיוון הרציף. לן בינתיים התרוצצה בין משרד בו משלמים את מס הקיימות המקומי להזמנת הסירה ואנחנו הסתלבטנו בשמש צוחקים על כל אנשים שקונים מזכרות :-)

לן הגיעה והכריזה באנקה מספק 16 היא הבאנקה שלכם. יופי, עלינו שטנו 20 דקות והגענו לחוף מקסים, קופים על העצים לטאות כח מתחבאות בין העצים, מגניב.

קיבלנו מכשיר אודיו אוזניה כדי לקבל הסברים במהלך הסיור וקפצנו לסירת משוטים קטנה. החשש לשים את האזינה על האוזן הסתיים כאשר הגענו לסירה ומדריכה מקומית פשוט עברה אחד אחד ודחפה לנו לאוזן את האוזניה ושאלה, אתם שומעים את המוסיקה?

טוב נגמרה ההתלבטות, האוזניה באוזן....

נכנסנו למערה תוך כדי שייט שקט ובאוזן חופר בלי סוף קריין (וגם קריינית) שמהללים את המקום.

אורך המנהרה והנהר שזורם בה 8.5 קמ מתוכם ניתן לשוט בסירה ב 4.3 קמ אבל בגלל עומס של תיירים במקום קיצרו המקומיים את המסלול בנהר ל 1.2 קמ. השייט הלוך וחזור לוקח פחות מ 40 דקות ואם לומר את האמת, לא ממש שווה לנסוע 5 שעות (2.5 ש לכל כיוון) בשביל השייט המצוקמק הזה. אומנם המערה מרשימה והפלא הטבעי אכן פלא אבל אם אני מכבה את הדיסוננס הקוגניטיבי שמרגיש צורך לצדק מעל 100 דולר עבור טיול יום ל 4 אנשים.... לא שווה את זה. ההמלצה שלי, לוותר.

אחרי שסיימנו את השייט, ירדנו לחוף ומדריכה מקומית לקחה את מכשיר האודיו והפרידה את האוזניה ודחפה לנו אותה ליד, סובניר... אההה, אז זה היה חדש?!?! טוב לדעת...

לן הגיעה וכבר עמדנו להתפנות לכיוון הבאנקה חזרה לחוף שנזכרתי שערב לפני כן קראתי שאפשר לחזור בשביל ביער שאורכו כ 5 קמ. הגענו עד לכאן בשביל פאקינג 40 דקות בסירת משוטים מטופשת? הנה הזדמנות פז גם לעשות משהו היום. אמרתי ללן שזה מה שאנחנו רוצים לעשות היא עשתה פרצוף של זה יעכב את כולם ואז אמרה תצטרכו לבקש משאר האנשים בוואן כיוון שהם יצטרכו לחכות לכם שעתיים. ניגשתי לחבורה שהיתה איתנו ובמקום לבקש, קבעתי עובדה, אנחנו נלך את המסלול ביער, אתם תחכו במסעדה עד שנגיע. שיקרתי ואמרתי שזה עשוי לקחת עד 40 דקות בזמן שידענו שזה אמור להיות כפול. לא משנה העיקר שנעשה משהו מועיל היום.

אגב החבורה שהיתה איתנו בוואן, אלו היו 4 חברים ממנילה שהחזות שלהם היתה כל כך מאיימת שבהתחלה ממש חששנו מהם. 4 גברים סביב גיל ה 30 שנראים כמו מקסיקנים חברי כנופייה. קעקועים טבעות משקפי שמש פשוט קריקטורה של עבריינים מקסיקנים. לקראת סוף הטיול לאט לאט התחוור לנו שלמרות החזות המאיימת, החברים כנראה מניפים את דגל העדה הדרוזית מחלון ביתם.

לן הזהירה, זה יעלה לכם 200 פסו לאדם.... אוקיי, איפה משלמים?

שילמנו בכניסה לשביל והצטרף אלינו מדריך מקומי חמוד שטרח לציין שכל התיירים הם בטטות ואנחנו הראשונים היום שעושים את בשביל ברגל, כמובן בשפה יותר רכה אבל זה היה התוכן. מעבר לכך הוא עדיין חייב לנו 200 פסו עודף מ 1000 ששילמנו....

ההליכה היתה מהנה מאוד!

יער דחוס ולח שביל שעולה ויורד את הגבעות של היער ניכר היה שירד גשם לא מזמן כיוון שהירידות היו חלקלקות ולקח לנו מעט יותר זמן מהליכה רגילה ביער.

כעבור שעתיים ו 5.6 קמ הגענו למסעדה. החברים חיכו לנו כבר שעה וחצי ועכשיו יצטרכו לחכות שנסיים לאכול לפני שנוכל לצאת חזרה. ארוחת בופה פשוטה עם קנס על שאריות. כדי שאנשים לא ימלאו צלחות בלי פרופורציה, קנס כפל ארוחה למי שמשאיר שאריות של מזון אכיל, לא מדובר בקליפות אלא מזון. ארוחה 250 פסו תאכל עד שתתפוצץ אבל אם לקחת יותר אוכל ממה שהקיבה שלך מסוגלת להכיל תשלם קנס של 250 פסו. פטנט נהדר - חובה בקלאב הוטל הקרוב למקום מגוריך.

אכלנו זריז ועלינו לוואן, לא לפני ששכשכנו רגליים במי הים :-)

בדרך חזרה הוואן עבר במשרד הנסיעות המקומי בו סגרנו את המלון והטיולים, זאת כדי לתת לנו זיכוי על הטיול של יום קודם, סיפור המדוזה. אומנם לא זיכוי מלא אבל 50 אחוז. גם טוב. ניצלנו את הכסף כדי להזמין נסיעה לפורט בארטון היעד הבא שלנו בדרך לאל נידו כיוון שהחלטנו שלא נגיע לקורון בגלל שבעונה הגשומה שרות המעבורות לא סדיר ואפשר להתקע שם גם שבוע בלי שום בעיה. אז פורט בארטון, אל נידו, חזרה לפורטו שם נטוס לסיבו. זו התוכנית, צעד צעד נעשה את זה, מחר בבוקר פורט בארטון משם, נראה....

חזרנו למלון למקלחת טובה ויצאנו לעיר למסעדה שנקראת טיקי רסטובאר, המקום הנחשב ביותר בפורטו (אליבה דה פקידת הקבלה במלון), בפועל יקררר ולא ממש נפלנו. מה שכן, במקום יש הופעה חיה, לחובבי הג׳אנר של קאברים שמבוצעים עי ילדות בלבוש מינימלי, ושולחנות פול להשכרה, כמובן לא פסחנו על האפשרות לשחק קצת.

חזרנו למלון קצת וויפי כדי להתחבר חזרה לעולם ולישון.

לילה טוב!

אגב, למי שדאג, היד של אלון כבר נראית יותר טוב והסימנים שנותרו הם עשרות עקיצות על הזרוע עדות לזרוע המדוזה, ללא רגישות למגע וללא כאב.