פורט בארטון - גן עדן עלי אדמות

עזבנו את פורטו בשמחה. העיר המונה כ 250 אלף תושבים עמוסה ולא ממש נעימה. בנוסף אין ממש מה לראות פה אז הטיולים שיוצאים מכאן הם בזבוז זמן לטעמי. על זה נאמר לא תנסה לא תדע. עכשיו שאנחנו יודעים סביר בפעם הבאה נשתמש בפורטו כשדה תעופה בדרך לפורט בארטון כי זו הפנינה האמיתית של פלאוואן לפחות לפי ההתרשמות והניסיון שלנו.

עלינו על וואן שהתחיל מייד בנסיעה פרועה. האיסוף בין המלונות ארך כמעט שעה שבסופו הוואן היה מלא, או לפחות כך חשבנו.... הנסיעה הפרועה המשיכה בכביש הדו נתיבי הצר והמתפתל צפונה. הוואן המסכן נאנק תחת הדרישות של הנהג הפיליפיני והוולשית שישבה לפנינו לא הסתירה את דאגתה לשלומנו.

הנהג שכנראה רצה לעשות עוד כמה פסו על הדרך העלה והוריד נוסעים מקומיים ובדיוק כשחשבנו שהוואן מלא, הוא נסה להכניס עוד 6 נוסעים מקומיים בטענה שנכנסים בוואן 14 אנשים בלי בעיה. הפיליפינים אומנם אנשים צרי מידות אבל אפילו ה 6 סרבו לעלות מפאת הישיבה בדוחק שלא ממש אפשרית אפילו לפיליפיני צר מידות. התפתלנו עם בכביש עד שהגענו לפנייה שעליה היה כתוב, ברוכים הבאים לפורט ברטון והכביש הפך שביל עפר מלא בורות. חשבנו שמילא עברו 3 שעות וחצי בנסיעה מטורפת והנה הגענו... אז זהו שלא המשכנו בנסיעה של שעה נוספת בכביש שביל בג'ונגלים בין עליות לירידות ובורות, בורות כל כך גדולים שאת חלקם הייתי בטוח שאין סיכוי שנעבור.מעבר לכך, כיוון שירד לא מעט גשם בקצה הירידות התנקזו המים ויצרו בשביל בריכות בוץ עמוקות שגם אותן היה מאתגר לחצות במיוחד שכל הרכב מחליק לכיוון קצה הכביש ללא שליטה. קיצור כיף.

בסוף הנסיעה הגענו עיירה שכולה בצבעי אפור כהה וחום. כבישים, אין הכל בוץ ובורות וזה נראה שאין אנשים... בכלל.

הוואן עצר במשרד התיירות של פורט בארטון שם היינו צריכים להרשם כמו בכל מקום פה. הרישום נעשה כדי להתחקות אחרי אנשים שנעלמים פה ומסתבר שזה קורה לא מעט ואז כשהמשפחות שלהם או הביטוח מחפש אותם מחפשים ברשומות. יעיל בטרוף. בכל אופן, נרשמנו.כיוון שלא סגרנו מלון, בנינו על לשכת התיירות המקומית שתסייע בזה. מצחיק אבל לא, הפקיד בלישכה שלח אותי בשיא האדישות לחפש רגלית מלון...

מצאנו מלון, קרוב לחוף, נראה סביר פלוס אבל החדרים שרצינו לא היו זמינים כיוון שאח של הבעלים הגיע לחופשה ארוכה. הראו לנו חדרים אחרים שהריחו נורא. סרבנו למרות המחיר המצחיק. מיטל והילדים נשארו במלון ושתו משקה קר בזמן שאני התחלתי לתור אחר חדרים מתאימים. לבסוף החלטתי לנסות לחפש את המלון שהומלץ לנו בפורטו, סנסט קולור. ניגשתי שוב ללשכת התיירות שם הסבירו לי שצריך לשוט 20-30 דקות כדי להגיע לשם ואם כבר יש לי בוקינג אז השייט חינם. נכנסתי תוך שנייה לאקספדיה והזמנתי שני קוטגים על החוף. התמונות באקספידיה נראו טוב אבל תמיד התמונות טובות מהמציאות במיוחד פה בפיליפינים, שם תמונה לא ממש תואמת למציאות וכששאלנו פעם למה החדר לא נראה כמו בתמונה התשובה היתה, הוא כן... בדיוק אותו דבר...נו שויין...

בכל אופן, דקה אחרי זה הייתי כבר חזרה במלון הראשון מודיע למיטל והילדים, יש מלון, איספו את הדברים זזים לחוף. הגענו לחוף, על החוף עומדת סירה עם שם המלון אבל את הנהג שלה לא ניתן למצוא בשום מקום. חיכינו זמן מה וכלום לא קרה אז החלטתי להפעיל את המקומיים. פשוט כל פיליפיני שראיתי שאלתי אותו איפה המפעיל הסירה של סנסט קולור והמקומיים החלו שואלים אחד את השני. תוך 2 דקות התפשטה שמועה בכפר שיש אדם לבן זר שמחפש את מפעיל הסירה ופתאום הגיע אדם שטען שראה אותו אוכל צהריים ואחד אחר שטען שראה אותו משחק כדור סל ומייד ילדים הוזנקו שלני המקומות ובסופו של דבר, הופיע בחור, אולי בן 16 והכריז, אני איש הסירה של סנסט קולור... יופי, קח אותנו בבקשה. 

לא כל כך מהר.... הבחור הצעיר בדק עם המלון אם יש הזמנה על שמי וכיוון שההזמנה נעשתה 33 שניות לפני כן לא היה להם מושג במלון מי זה מר האן וכמובן שלא הכירו את ההזמנה שלי. הבחור הצעיר התעקש לא לקחת אותנו. שלפתי את הטלפון והראיתי לו את ההזמנה הטרייה והבהרתי לו שזה נעשה ממש כרגע ואחרי מספר דקות של שיחה עם המלון, הוא הסכים לעלות אותנו לסירה. העליה לסירה היתה מאתגרת בפני עצמה כיוון שאין מזח ופשוט צריך ללכת במים עד גבה המתניים כמעט כדי לעלות לבאמנקה הקטנה שעגנה בחוף. חלצנו נעליים הרמנו את התיקים מעל לראש ויאללה... השייט ארך באמת 20 דקות שבסופן הגענו לחוף בתולי מדהים רחוק מחנויות המזכרות ומנצלי התיירים. 

חוף פרטי, ריזורט של 6 חדרים!

מייד שהגענו הבהירו לנו, חשמל, אין חוץ מאשר מספר שעות מצומצם בערב אינטרנט אלחוטי יש כשיש חשמל אבל את תבנו עליו, מים חמים יש בים בשעות הצהריים הברזים פולטים רק מים קרים. וזהו, תהנו!

קיבלנו שני קוטגים קטנים בהם מיטה מקלחת אסלה ומראה ומיד הבנו שזה המקום שאנחנו רוצים ומעדיפים להיות בו. שקט, שקט, חוץ מציוץ ציפורים, ורשרוש המים והגלים... שקט. תוך רגע עברנו למוד חופשה, בגדי ים יחפים על הערסלים ומיטות השיזוף שעל החוף.

חיכינו למקום כזה שיהיה מיוחד וכיפי כדי לשלוף מהתיק את הבייגלה ;-) קניתי לנו משקאות קרים והוצאנו את הבייגלה. לעסנו כשמסביבנו נאספים כלבים מקומיים רק מחכים לפירור שיפול... ונפלו, סתם שיהיה גם להם כיף שבאנו.

את היומיים הבאים העברנו בכלום. שחיה, רביצה במים ללא מעש ואז את אותו דבר מחוץ למים, חתירה בקיאק וסאפ שהיו במקום, שנורקלינג ו-אוכל. אני חייב לומר שהמסעדה במלון לא רעה בכלל והמחירים סבירים אפילו לאור העובדה שאנחנו קהל שווי. הטבח שקלט את הצרכים המיוחדים של אורון, דאג שתמיד יהיה משהו שהוא יוכל לאכול ואנחנו מצידנו, מה שיכין טוב לנו. לא חשבנו על טיול לא רצינו לצאת לפורט בארטון רצינו לא לעשות כלום והצלחנו לא רע אני חייב לומר.

ביום השני החלטתי שדי להיות בטטה ואני אצא לרוץ. שאלתי איפה אפשר לעשות ג'וגינג התשובה היתה לך עם השביל הזה עד שתגיע לכביש המהיר, אל תצפה לכביש סלול חלילה אבל שם זה מספיק רחב כדי לרוץ. לבשתי את מכנס הריצה ונעליים ועפתי לכיוון הכביש המהיר. כשיצאתי משביל הגישה עמדו בפניי שתי אפשרויות לפנות ימינה ולהתחיל בירידה או שמאלה ולהתחיל בעליה, כמובן ששמאלה כך שבחזור החלק האחרון יהיה ירידה ;-)

זה לא היה ג'וגינג זה היה טרייל רנינג קשוח, בורות, עליות וירידות תלולות ואם זה לא מספיק אחרי כ 2 קמ ריצה התחיל לרדת גשם שהתחזק והתחזק והפך פשוט מבול. הכביש המהיר הפך לביצה והריצה שהתחילה בג'וגינג הפכה לטרייל עכשיו היא יותר לכיוון שחיה. לא וויתרתי, המשכתי לרוץ וכאשר העליות היו קשות עברתי להליכה מהיר אבל תמיד חזרתי לרוץ אחרי שהמכשול עבר. 6 קמ וחצי אחר כך, הייתי שוב בשביל הגישה, רטוב כמו דג מעלה אדים מהגוף כמו חמם טורקי. הנעלים מלאות מים אבל מבסוט, עשיתי משהו היום.

מיד אחרי הריצה חזרתי נוהל רביצה יחד עם כולם מחכים לארוחת הערב.

אם לומר את האמת, זה לא מלון מפואר זה אפילו לא מלון זה גסטהאוס קטן של 6 חדרים בדרך כלל בלי חשמל ותמיד בלי מים חמים ועדיין נהננו שם יותר מכל מקום אחר בו היינו בטיול. אולי בגלל הראשוניות של המקום והסביבה הנעימה עם אלפי הסרטנים הלבנים שרצים על החוף וקונכיות  שמהם הגיחו סרטני נזיר אולי בגלל השקיעות היפות והזריחות העוד יותר יפות. לא יודע אבל המקום הזה בא לנו כל כך טוב שזה היה תענוג. הסיבה היחידה שעזבנו היא שלא היו חדרים פנויים חודש קדימה. קיווינו להשאר עוד לילה אחד או שניים אבל, לא היה מקום כי החדרים הוזמנו מבעוד מועד.

אזהרה למטיילים הישראלים ובייחוד לאלו שמצפים. ציפיות יש רק בכריות, תבואו פתוחים לחוויה ותחוו. אל תצפו שיתנו לכם, שיהיה לכם, שתקבלו את מה שכתוב או את מה שאתם מצפים. קבלו בכיף את מה שיש. ואם זה מראש לא מוצא חן בעיניכם, המקום הזה לא בשבילכם!

המשפט הנל נכתב רק בגלל שהבעלים של המקום ניגש אליי בערב האחרון ואמר, הלוואי שהיו לי עוד חדרים ושתוכלו להישאר עוד זמן. אנחנו לא אוהבים בדרך כלל שישראלים מזמינים ובאים כי הם לא מוכנים לתנאים הפשוטים שיש כאן ובדרך כלל מצפים למלון עם מים חמים חשמל ואינטרנט וכשהם מגלים שזה לא ריזורט כמו בתאילנד הם נעשים קולניים ודורשים לבטל. אתם לעומת זאת שונים ושמחנו להכיר ישראלים אחרים.

צבט לי חזק המשפט הזה!

חברים, כאשר אתם מטיילים, תהיו בני אדם קודם!

פורט בארטון ובייחוד המקום בו שהינו זה הכי קרוב לגן עדן שאדם יכול לחוות במהלך חייו. אנחנו עוד נחזור לכאן, בעזרת בודהה.

ביום השלישי, מפעיל הסירה לקח אותנו לפורט בארטון שם לקחנו וואן לאל נידו, הקצה הצפוני של פלאוואן והמקום המתוייר ביותר באי הנפלא הזה.